הדרך לצמרת לא היתה תמיד וורודה וקלה. היו גם קשיים. היו התלבטויות. היה לחץ סביבתי. היה לחץ משפחתי. אבל גם במהלך כל אלה, ודווקא בגללם, החלום רק התבהר. כל מכשול שעברתי רק הוכיח לי שאני צריך להמשיך הלאה.

על קצה המזלג, אספר לכם על 3 אירועים מהותיים בדרכי לצמרת.

הראשון: בשנת 1980 התקיימה בקיץ אליפות אירופה לקדטים. חתונתו של אחי הבכור נקבעה בדיוק למועד האליפות.

מה עושים? נוסעים לאליפות ומוותרים על החתונה? נשארים לחתונה ומוותרים על האליפות?

דילמה לא פשוטה לנער בגיל 16 והתמודדות מול הורים שמבחינתם "הכדורסל הוא פעילות גופנית בריאה וחשובה".

השני: ביום חתונתי ניגש אלי מאמן הקבוצה בסוף הארוע ומודיע לי: "מחר ב-11 בבוקר אימון".

הייתי באימון או לא?

השלישי: באחת מנסיעותיי עם נבחרת ישראל הבוגרת אותה אימן רלף קליין ז"ל, שיחקנו בגרמניה נגד נבחרת גרמניה.

אין ביכולתי לתאר בפניכם את ההתרגשות לשמוע את התקווה על אדמת גרמניה מול אולם מלא. זהו אחד המשחקים שאיני יכול לשכוח ובסופו ניצחנו את הנבחרת הגרמנית על אדמת גרמניה.

אם הייתי צריך לסכם ולומר מה זה להיות ספורטאי, הייתי מדגיש כמה דברים:

להיות מחוייב לנהל אורח חיים ספורטיבי שבא לידי ביטוי בשעות שינה מספיקות, בתזונה נכונה, בהגבלת בילויים ופעמים רבות ויתור עליהם;

להיות מחוייב לוותר מדי פעם על אירועים משפחתיים וחוויות אישיות;

להיות מחוייב לוותר לפעמים על חופשות;

להיות מחוייב לוותר על תנועות נוער, לפחות משלב מסויים;

להיות מחוייב לעבודה קשה שלא תמיד מקבלים עליה תגמול מיידי;

להיות מחוייב להגיע לכל אימון ראשון וללכת אחרון;

להיות מחוייב תמיד לאקסטרה, לאותה תוספת שעושה את ההבדל, לתת עוד ספרינט בסוף האימון ועוד כפיפות בטן וידיים בחדר ההלבשה;

לדעת להתמודד גם עם אכזבות וכשלונות.

אז מה, כדאי או לא?

להיות ספורטאי צמרת זה מסע ארוך שאין לדעת מתי ואיך יסתיים אך בעיניי זהו מסע שאין שני לו.

חוויתי לא מעט אכזבות, בכיתי לא מעט פעמים, אך מצד שני המסע הארוך הזה הביא אותי למקומות מדהימים.

ולמי שעדיין תוהה מה עם ההחלטות שהיו לי בדרך במסע, אני חושב שעכשיו התשובה כבר ברורה... במקום להרגיש שוויתרתי, הרגשתי שאני מגשים את החלום.

אז קדימה צאו לדרך, תחלמו הכי רחוק ותהנו. לא משנה אם בסופו של דבר החלום יהפוך למציאות או לא כי הרי אם לא נחלום וננסה, לעולם גם לא נצליח.